עצמון נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ

החלטה

בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל-אביב מיום 24.3.10 (כב' השופט משה סובל, צורפה נספח ה' לבר"ע) לפיה נדחתה בקשת המבקשת לעיכוב ביצוע הליכי מכר ופינוי של נכס ברחוב העלייה השניה 4 באזור (להלן: "הנכס") בו היא מתגוררת ושהיא בעלת מחצית הזכויות בו, וזאת לאחר שניתן פסק דין המורה על פירוק שיתוף בנכס.

המבקשת הינה בעלת מחצית הזכויות בנכס, על-פי פס"ד הצהרתי שניתן בבית משפט השלום בתל-אביב ביום 10.4.05 בה"פ 200347/04 בו נקבע כי למבקשת מחצית זכויות בנכס מכח עסקת השיתוף עם בעלה.

לאחר שהבעל לא עמד בתשלומי הלוואות משכנתא אותן נטל מהמשיב בנק לאומי למשכנתאות, התמנה כונס נכסים מטעם המשיב - עו"ד אבי מאיר - ככונס נכסים על זכויותיו של הבעל בנכס, והוגשה בקשה למימוש הנכס במסגרת תיק הוצל"פ 01719520201.

ביום 30.6.09 הגיש כונס הנכסים בבית משפט קמא תביעה כנגד המבקשת לפירוק שיתוף במקרקעין (א 173869/09) בה טען כי בשל העובדה לפיה המבקשת הינה בעלת מחצית הזכויות בנכס הדרך היחידה להיפרע מחובו של הבעל כלפי הבנק היא על ידי פירוק השיתוף בנכס ומכירתו לצד ג' לפי סעיף 40(א) לחוק המקרקעין כאשר מחצית מן התמורה תועבר אל המבקשת מכח זכויותיה במחצית הנכס.

המבקשת טענה כי הינה דיירת מוגנת בנכס מכח הסכמת הבנק ומכח פסק הדין בה"פ 200347/04 הנ"ל, וכי הנכס הינו בית מגוריה היחיד של המבקשת שהינה בת 70 שנה ללא נכסים או רכוש אחר ובמצב בריאותי ירוד.

ביום 18.10.2010 ניתן פסק דין (להלן: "פסק הדין") בתובענה לפירוק השיתוף (כב' השופט סובל) המורה על פירוק השיתוף בנכס בכפוף להוראות סעיף 40(א) לחוק המקרקעין וכל הוראה אחרת על פי כל דין, בקובעו כי מימוש המשכון והעניינים הכרוכים בכך יתבצעו במסגרת תיק ההוצל"פ האמור.

על פסק הדין מיום 18.10.10 הגישה המבקשת ערעור בבית משפט זה (ע"א 20939-02-10, להלן: "הערעור"), שטרם נדון. בהודעת הערעור טענה המבקשת כי פסק הדין ניתן לאחר דיון הוכחות שהתקיים בתיק בעוד שבהזמנה שנשלחה אליה לקראת הדיון צויין שמדובר בדיון קדם משפט. המבקשת טענה שבעת הדיון לא ניתנה לה אפשרות להעלות את כל הטענות שטענה בכתב הגנתה ונמנעה ממנה אפשרות להמציא חוות דעת נגדית של שמאי מקרקעין על ערך הנכס ומצבו מול חוות דעת השמאי מטען המשיב. המבקשת טענה שפסק הדין נעדר התייחסות לטענות מרכזיות רבות שטענה בכתב ההגנה.

באותו מועד הגישה המבקשת בבית משפט קמא בקשה לעיכוב הליכים ולמתן צו מניעה זמני האוסר על הבנק למכור או לפנותה מהנכס וזאת עד למתן פסק דין או החלטה בערעור.

לאחר קבלת תגובת כונס הנכסים דחה בית המשפט בהחלטתו נשוא הבר"ע את הבקשה לעיכוב הליכים ולמתן צו מניעה זמני בקובעו כי "לא מצאתי שיש להורות על עיכוב ביצוע ועל כן נדחית הבקשה".

בבר"ע שלפני טוענת המבקשת כי לא ניתנה לה הזדמנות לעיין בתגובת כונס הנכסים בטרם מתן ההחלטה וכי ההחלטה נשוא הבר"ע אינה מנומקת באופן שלא ניתן ללמוד ממנה מדוע נדחתה בקשתה. לטענת המבקשת סיכויי הערעור להתקבל גבוהים, מאזן הנוחות נוטה לטובתה שכן אם לא ייעתר בית המשפט לבקשה ייגרם לה נזק בלתי הפיך מאחר והנכס הינו מקום מגוריה היחיד, בעוד שעיכוב ההליכים ומתן צו מניעה זמני לא יגרום כל נזק לבנק בהיותו נושה מובטח.

מכח סמכותי לפי תקנה 406(א) לתקנות סד"א אני דוחה את הבר"ע ללא צורך בתשובה.

ההחלטה נשוא הבר"ע ניתנה בעניין עתירתה של המבקשת לעיכוב ביצוע פסק הדין המורה על פירוק השיתוף בנכס ומימושו כנכס פנוי. הגשת בקשת רשות ערעור על החלטה כאמור בדבר עיכוב ביצוע אינה הדרך הדיונית המתאימה. על בעל דין המבקש להשיג על החלטת הערכאה הדיונית לדחות את בקשתו לעיכוב ביצוע פסק דין, לפנות לבית המשפט של ערעור, במסגרת הערעור, בבקשה חדשה ונפרדת לעיכוב ביצוע, כפי שנקבע: "כאשר מדובר בסירוב מלא או חלקי של עיכוב ביצועו של פסק דין, יש לפנות לערכאת הערעור על דרך בקשה לעיכוב ביצוע ולא במסלול של בקשה לרשות ערעור" (רע"א 4452/06 איזנברגר נ' קדר [פורסם בנבו], 15.6.06. ראו גם: תקנה 468 לתקנות סד"א).

המבקשת לא עשתה כן ומשכך יש לדחות את הבר"ע על הסף.

גם לגופו של עניין דין הבר"ע להידחות. הגשת ערעור כשלעצמה אינה מעכבת את ביצועו של פסק הדין עליו מערערים. על המבקש עיכוב ביצוע פסק דין עד להכרעה בערעור לשכנע את בית המשפט בקיומם של שני תנאים מצטברים: כי למבקש סיכויים טובים להצליח בערעורו, ושמבחינת מאזן הנוחות, אם יזכה המערער בערעורו לאחר שכבר בוצע פסק הדין יהיה זה מן הנמנע או קשה להשיב המצב לקדמותו (ראו גם: גורן סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה עשירית, עמ' 672).

במקרה הנדון סיכויי הערעור על פניו אינם גבוהים. בפסק דינו התייחס בית המשפט לטענות המבקשת לרבות אלה שבכתב הגנתה, הכרעתו סבירה על פניה ומנומקת. באשר לטיעוני המבקשת בערעור לפיהם נמנעה ממנה האפשרות להעלות בעת הדיון בבית משפט קמא את טענותיה העיקריות לרבות הגשת חוו"ד נגדית, כלל הוא שפרוטוקול הדיון משקף נאמנה את מהלך הדיון, ובעל דין הטוען אחרת עליו לבקש מבית המשפט שניהל את הפרוטוקול לתקנו. במקרה הנדון עיון בתיק בימ"ש קמא מגלה שאין בפרוטוקול הדיון זכר לטענות אלה שהעלתה המבקשת בערעורה, ולא היתה מניעה מצידה להתייחס לטענות אלו במהלך הדיון בבית משפט קמא או לבקש דחיה של הדיון על מנת להביא חוות דעת נגדית או ראיות אחרות. גם לא מצאתי בתיק בימ"ש קמא כי הוגשה בקשה לתיקון הרישום בפרוטוקול.

על פניו אין בבקשה או בתצהיר גם ללמד על נזק בלתי הפיך שייגרם למבקשת אם לא יעוכב ביצועו של פסק הדין שכן בפסק דינו קבע בית המשפט כי "לא מצאתי כי יש לנתבעת זכויות של דיירת מוגנת בנכס ועל כן יש לממש את הנכס, בכפוף לדיור חלוף ובכפוף לכל מה שיחליט רשם ההוצל"פ כנכס פנוי והתמורה ממילא תחלק בין הנושה המובטח בנק לאומי למשכנתאות לבין הנתבעת בחלקים שווים".

באשר לטענת המבקשת כי ההחלטה נשוא הבר"ע לא נומקה, אכן, חובת ההנמקה חשובה היא במיוחד, אך ההנמקה הנדרשת יכולה להיות לפי נסיבות המקרה קצרה ותמציתית. חזקה על בית המשפט המקיים את ההליך כי שקל את נסיבות המקרה עובר להחלטתו.

לאור האמור לעיל ומכוח סמכותי לפי תקנה 406(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, אני דוחה את הבקשה ללא צורך בתשובה. אין צו להוצאות.